פרוביזור ואח' נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ

פסק דין

לפניי תביעה לחיוב בתשלום שכר ראוי בגין שימוש ברום חצר התובעים בדרך של סלילת כבל תקשורת מעל לפינת חצרם.

טענות התובעים -

התובעים טוענים כי הנתבעת מתחה כבל תקשורת מעל לשטחם, וזאת על מנת לספק שירותים למנוי אחר של הנתבעת, המתגורר בבית השכן. לטענתם, גילו כי הכבל עובר כאמור מעל לשטחם רק לאחר שזה נפל לתוך שטח מגרשם, ולמעשה קודם לכן לא השגיחו בקיומו. בחלוף מספר חודשים, במהלכם היה הכבל מונח כאבן שאין לה הופכין, מלופף על עמוד הסמוך לגבול מגרשם, הופתעו לגלות ביום מן הימים כי מאן דהוא נכנס לתוך שטח מגרשם, וסלל את הכבל מחדש. לשיטתם פנו וביקשו כי הנתבעת תעתיק את הכבל לעמוד אחר, מבין שני העמודים הנוספים הממוקמים בסמוך לבית השכנים, שלשימושם נמתח הכבל האמור, ואולם הנתבעת סירבה לפנייתם. התובעים דורשים בנסיבות אלו לחייב את הנתבעת לשלם להם עבור דמי השימוש, הראויים לשימוש שעושה במרחב האווירי שמעל לשטחם ללא רשות, בגין 10 השנים במהלכם מותקן הכבל כאמור ומאז עברו להתגורר בבית, וכן בהוצאות נוספות בגין ההליך כאן.

טענות הנתבעת -

הנתבעת מנגד טוענת כי אין מקום לחייבה. ראשית מבקשת הנתבעת להבהיר כי הכבל נשוא ההליך כאן נמתח עוד קודם לכניסתו לתוקף של תיקון מס' 25 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב – 1982 (להלן: חוק הבזק) (ולמעשה בשעה שחלו על העניין הוראות פקודת הדואר בענין זה, ולא נדרשה הסכמת בעל המקרקעין לסלילה בשטחו), ובהתאמה רואים אותו ככבל שהונח ברשות בעלי המקרקעין שמעל לשטחם הוא מתוח. עוד טוענת הנתבעת כי בהתאמה רשאית היא לבצע עבודות לתחזוקת הקו, והיא פטורה מאחריות לנזקים הנגרמים אגב כך, ככל שנגרמים. לשיטת הנתבעת אין ממש בטענה כי נכנסה לתוך שטח מגרשם של התובעים לשם ביצוע עבודות הסלילה מחדש ללא רשות, ולשיטתה ביצעה את העבודות ללא כניסה למגרשם כלל.

לבסוף טוענת הנתבעת כי אין כל הוראת דין המקנה לתובעים זכות תביעה כנגדה לקבלת תשלום בגין "דמי שימוש", ואין מדובר בלאקונה כי אם בהסדר שלילי. לפיכך טוענת הנתבעת כי דין תביעה כנגדה להידחות.

אציין כי בתיק התקיימו שתי ישיבות, ובמהלך אלו נעשו נסיונות להביא את הצדדים למציאת פתרון הולם לקושי שהתעורר כאמור.

עדויות הצדדים -

1.במהלך שמיעת הראיות בתיק התברר כי הכבל שנמתח כאמור מעל למגרש התובעים היה ממוקם במקום עוד לפני שרכשו אלו את מגרשם, לפני כ – 10 שנים, ולמעשה ניכר כי זה היה ממוקם במקום עוד לפני כניסתו של תיקון 25 לחוק התקשורת (שנכנס לתקפו ביום 9/8/01). התובעים לא טענו ולא ביקשו להראות כי הסלילה המקורית לא עמדה בתנאים שנקבעו דאז להתרת הסלילה כאמור (כשאין פרסום), ולמעשה אם כן מוחזקת הנתבעת כמי שסללה את הכבל כדין, וכמי שניתנה לה הרשות הנדרשת לסלילה זו, ולביצוע פעולות לתחזוקת הכבל אגב כך.

2.יחד עם זאת עלה עוד מן העדויות כי בסמוך לבית השכנים (המנויים הנהנים מסלילת הכבל נשוא הדיון) עמודים נוספים ששימשו ו/או יכולים לשמש את הנתבעת לצורך סלילת כבל לאספקת השירותים למנוי-השכן, וכי עמוד אחד ממוקם בסמוך לחזית ביתו של השכן (בחלק הצפון מזרחי של גבול מגרשו – שעה שקופסת התקשורת אליה מחובר נכון לשעה זו, הכבל נשוא המחלוקת ממוקם על גבי חזית הבית, בחלק הצפון-מערבי של החזית), ועמוד אחר ממוקם בסמוך לחלקו האחורי של מגרש השכן.

3.הנתבעת טענה כי השכן מתנגד לסלילת הכבל מעל לכניסה לביתו, באופן שיביא למתיחת הכבל בין העמוד שבסמוך לחלק הצפון מזרחי של חלקתו לקופסת התקשורת שממוקמת על קיר הבית בחלק הצפון-מערבי כאמור.

4.לבסוף יצויין, כי מן העדויות עלה כי בסמוך לעמוד הממוקם בחזית המגרש ממוקמת צמחיה בתוך מגרש השכן, שלשיטת הנתבעת מפריעה לשימוש בעמוד זה, וכי במסלולו של הכבל כיום ממוקם עץ עבות, שגדל בחצר השכן, ואשר צמיחתו החוזרת והנשנית היא המקור לנפילת הכבל מלכתחילה לתוך שטח גינתם של התובעים. בעניין זה אציין כבר עתה כי למעשה שוכנעתי כי קיים חשש ממשי כי כבל זה ייפול פעמים נוספות בשל האפשרות לקיומה של תחזוקה שאינה נאותה של העץ האמור, תחזוקה שאינה בשליטת מי מהצדדים כאן.

ניתוח -

1.לאחר ששמעתי את כל העדויות ומשלא עלה בידי להביא את הצדדים לכדי הסכמות לענין העתקת הכבל למיקום אחר, בשל עלויות סלילת הכבל בתוך חצרי השכן לשם חיבורו לקופסא הממוקמת בחזית ביתו, אני רואה לנכון לקבוע כי יש ממש בטענות התובעים בנוגע לסכנה הרובצת מעליהם בשל החשש מפני נפילת הכבל בחצרם פעם נוספת, וכי מכל מקום – ניתן לקבוע, בנסיבות המקרה דנן, כי הנתבעת נהנית מהעברת הכבל כאמור מעל לחלל מגרשם, הנאה הפוגעת ביכולת ההנאה של התובעים עצמם ממגרשם ומקניינם.

2.התובעים, כאמור, ביקשו לחייב את הנתבעת בתשלום שכר בגין השימוש ברום חלקתם, והנתבעת ביקשה לקבוע כי באין הוראת דין המחייבת בתשלום שכר בגין השימוש כאמור – אין מקום לחייבה.

3.בכל הכבוד, נדמה בעיניי כי מקום בו עושה הנתבעת שימוש בנכס התובעים כשבאפשרותה להימנע משימוש בנכסי אחרים ומפגיעה בזכות הקניין אשר להם – מן הראוי לבחון את טענות התובעים מתוך האספקלריה של עשיית עושר ולא במשפט, ולהעדיף צמצום הפגיעה האפשרית בקניינם של אחרים לשם מימוש מטרות הקמת העמודים ורשתות התקשורת.

4.משמעות הדבר היא כי במקום בו בוחן ביהמ"ש האם לחייב את הנתבעת, הפועלת מכח הוראות חוק התקשרות, בתשלום שכר ראוי בגין השימוש שעושה הלכה למעשה בנכס הזולת – עליו לבחון האם עומדת לפני הנתבעת אלטרנטיבה לפיה תעניק את שירותיה ותשלים את חובותיה על פי הדין גם ללא הפגיעה האמורה בקנינו של הזולת.

מצא ביהמ"ש כי אמנם קיימת אלטרנטיבה כאמור אשר לא יהא בה כדי לפגוע בקניינו של הזולת - יצמצם את הפרשנות לפיה אין חובת תשלום, ויקבע כי הנתבעת נהנית מן הפגיעה האמורה, הנאה בגינה יש לחייבה בתשלום מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט, וזאת על אף שתיקתו של חוק התקשורת בכל הנוגע לתשלום דמי שימוש. כאן המקום לציין כי הוראות תיקון 25, אף אם נכנסו לתוקפם לאחר סלילתה של רשת התקשורת נשוא ההליך כאן (ובעניין זה לא הובאו ראיות לסתור את טענת הנתבעת וזו הביאה לפניי אך ורק תכנית המעידה לכאורה על הוספת העמוד הסמוך לחלק האחורי במגרש השכן, לאחר שיתר העמודים לרבות העמוד אליו חובר הכבל נשוא המחלוקת כבר היו במקום – מיום 24/10/01), הרי שיש בהם כדי להעיד על כוונתו של המחוקק למנוע פגיעה ברכושו של הפרט, וכניסה לחצריו ושימוש בהם, אפילו נעשה השימוש כאמור לצרכי הציבור. כוונה זו מתיישבת היטב אף עם חקיקת היסוד שנולדה לאחר שנחקקה פקודת הדואר, מכוחה נסלל הכבל נשוא המחלוקת כאן, (ובעיקר חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו) ואשר ממנה ניתן ללמוד כי במקרה של התנגשות בין זכותה של המדינה (דאז) לסלול רשת תקשורת - וזכותה של הנתבעת כאן להמשיך ולקיים את תחזוקת התקשורת האמורה - לבין זכותו של האזרח להגן על קניינו – יש להעדיף פרשנות המקיימת את זכותו של הפרט, מקום שהדבר מתאפשר.

5.בעניין זה כבר נקבע כי דרישה לתשלום שכר ראוי שלובים בה הן רכיבים של זכות לגביית שכר, מכח הפסד השכר מחד, והן רכיבים של עשיית עושר ולא במשפט – על פי מידת ההנאה לנתבעת מנגד (ר' ת.א. (י-ם) 9507/04 חדד שלום נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ), ונדמה בעיניי כי במקרה דנן יש לבחון את דרישת התובעים לקבלת שכר כדרישה לקבלת שכר ראוי, תוך שאני לוקחת בחשבון את העובדה שההליך מתנהל בביהמ"ש לתביעות קטנות וטענות התובעים לגופם של דברים מתאימות יותר לדרישת שכר ראוי מאשר לדרישה לתשלום שכר דירה מכח זכות המעוגנת בחוק או בהסדר.